ביקורות אחרונות
ראשי > תיאטרון בית ליסין > בדיקת שמיעה: "שבטים" בבית ליסין
בדיקת שמיעה: "שבטים" בבית ליסין

בדיקת שמיעה: "שבטים" בבית ליסין

מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון כבר מזמן לא ראיתי הצגה שעשייתה מסחררת רעיונית וביצועית, שיש בה חדווה אמיתית של טירוף ושמכילה ביטוי כל כך נכון וכואב לניכור הדדי. שיחקו אותה בבית ליסין כשייבאו את "שבטים", עוד בחירה רפרטוארית חכמה של מחזה מהפכני בגישתו לשונה בחברה, הצגה מבורכת בנוף התיאטרון הרפרטוארי וסתם טקסט חריף שאומר שכולנו בעלי …

סיכום ביקורת

בחירת העורך: חוויה תיאטרלית גדולה

לסיכום : כבר מזמן לא ראיתי הצגה שעשייתה מסחררת רעיונית וביצועית, שיש בה חדווה אמיתית של טירוף ושמכילה ביטוי כל כך נכון וכואב לניכור הדדי

דירוג הגולשים: 0.9 ( 1 מדרגים)
0

מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון

כבר מזמן לא ראיתי הצגה שעשייתה מסחררת רעיונית וביצועית, שיש בה חדווה אמיתית של טירוף ושמכילה ביטוי כל כך נכון וכואב לניכור הדדי. שיחקו אותה בבית ליסין כשייבאו את "שבטים", עוד בחירה רפרטוארית חכמה של מחזה מהפכני בגישתו לשונה בחברה, הצגה מבורכת בנוף התיאטרון הרפרטוארי וסתם טקסט חריף שאומר שכולנו בעלי מוגבלויות.

אמנם "שבטים" הוא המחזה הכי לא חד־משמעי שאפשר, אבל ראשית כל הוא עוסק בהתקהות חושים. בלבו עומדת משפחה שמנסה לטשטש את עקבות דפיקותה והתנוונותה, באמצעות התכנסות בבועה תרבותית-אינטלקטואלית שמאיימת להתפוצץ. כולם נשאים של חוליי החברה: הדור הצעיר נרקיסיסטי וחוזר כלאחר כבוד לבית ההורים כשנכשל במערכות יחסיו, הוריהם־מולידיהם דווקא פרנואידים ולא מסוגלים ליצור יחידה מאוחדת שראוי יהיה לקרוא לה "משפחה". כולם, אגב, מתנהגים כמו ילדים קטנים, וזה היה יכול להיות משעשע אם זאת הייתה קומדיה מסוג "במשפחות הכי טובות" ולא סיר לחץ מבעבע וקטטוני. קבלו עוד קסם שנשלף מהכובע: הפמיליה הזאת מנסה להכניס לארון את העופות המוזרים שבה, כל שכן כשכל אנשיה עונים לתיאור המצב הזה ונעים על סקאלה אינסופית של חריגות. אין ספק שהדבר מביך.

עכשיו תוסיפו חטא על פשע: מילא שאחד מבניה חירש, ומילא שגורלו לא שפר והוליד אותו למשפחה שומעת, אבל גם לא ללמד אותו שפת סימנים ולשלב אותו בחוג שומעים בלבד וגם להתעלם מצרכיו ולבודד אותו בעל כורחו – זאת כבר הגזמה פושעת. ומה קיבלתם מכל הסיפור המייגע? בעיקר מצוקה קיומית עזה, אשר מעצימה את הפער שבחריגות והופכת את החריגות למסרסת.

ועכשיו יש תקווה רגעית-חלקית לבילי החירש, עת שהוא פוגש בסילביה, מתחרשת ממשפחת חירשים שדוברת שפת סימנים, המעניקה לו מזור מהחסכים הרגשיים ומהשפה שנמנעה ממנו. אהבתה אליו מפצחת את הקודים החברתיים שהתקשה להבין, פורצת וסוללת את דרכו לראשונה ובד־בבד נדפקת גם היא מהדפיקות המשפחתית-חברתית שאין ממנה מנוס, אוכלת חרא מפה ומשם ומשלמת עם בילי את מחיר המרד במשפחה השמרנית-ליברלית למראית עין. התוצאה היא הלם תקשורתי-תרבותי בקרבי משפחה שומעת, המחפשת מילים לתאר את חוסר הנוחות שלה.

ובכלל, מדובר במחזה חושי ועל־חושי, שמרשה לעצמו לשחק ולנגן על חושיו של הצופה בכל רובד שהוא, כזה שאין בו אתנחתות או ניסיון להקליל את הנושא הכבד (למרות שבמחזה יש המון הומור, ולא הומור קונבנציונלי). מה שכן, יש במחזה של נינה ריין שהוצג לראשונה ב-2010 ברויאל קורט הלונדוני התבוננות חכמה מאוד מבחינת אופן הכתיבה של המחזה והאפקט שהוא יוצר, שגורם לו להיות הרבה מעבר לסתם דרמה או קומדיה. כל רגע בהצגה שביים רוני פינקוביץ`, משתוקק למשמעות ומחזיר כפידבק טיפת אמת, שנגוזה עם הזמן מהמילים ומהתנועות.

על הבמה דיסהרמוניה מבלבלת של מילים, תנועות, שפות, קולות, מחשבות. האם יהיה כאן צדק? התוצאה היא דרמה מבריקה שדוחקת לפינה את דמויותיה ובעיקר סוחטת רגשית את הזוג, שנתקל באינסוף מכשולים וקירות ומתמודד עם שייכותו. המחזאית המיומנת יצרה כאן טקטיקה מחזאית משלה, שגם מקבלת ביטוי יוצא דופן. נדמה שאת עומק ההישג ניתן למצוא רק כשחווים את החוויה ממקור ראשון, ובכל זאת נוצרת ההרגשה שלא חווים את כולה במלואה, כי הדיבור שמתבצע ב"שבטים" צר מלהכיל את הנכות הקשה והסיזיפית שכולנו לוקים בה: אני רואה אותה כתיוג ושיוך מונחה מראש של אנשים, כאילו הסטיגמה נתפרה מן המוכן וכאילו לא מדובר בבני אדם בשר ודם. ההתייחסות לאדם כחלק משבט ולא כאינדיבידואל יוצרת טרגדיה, אפילו מבלי להרגיש.

יש לציין שריין משלבת בין שנינות מתגלגלת ומילים שלא נאמרות (אבל מאוד נאמרות – גם כשהן מוקרנות בהדגשה אדומה במסך הוידאו שבתוך תפאורת הספרייה המפוארת שעיצבו במבי פרידמן ואנה זיו, ואף גם כשהן מוצגות בהבעת פנים אילמת, שאומרת הכל ומבטאת את הכוח שבמילה) ומשליכה לתובנה שכולנו טועים בדרך שבה אנחנו רואים/מדברים/שומעים/מתייגים אחרים, כשמילים מכשילות וסימנים משקרים. אין כאן צודקים, רק האשמות ואשמים – אז מה עושים? – באיזו שפה צריך לדבר ואיך כדאי להביע רגשות? לסילביה כבר כואב מלחייך באירועי החירשים ובילי לא יודע כיצד לתקשר עם משפחתו. כולם אבודים. לא רואים אותנו. הם צועקים אבל לא שומעים אותם.

הבעיה העיקרית שהמחזה מצביע עליה היא הסתגרות שלנו לתוך עצמו, חוסר פתיחות וכנות, שמשליכה לכל מה שמדובר עליו בתשעים דקות ההצגה: קושי למצוא שפה משותפת בין שפת השומעים לשפת החירשים, תהליך של שמרנות (שלא לומר בדלנות) על רקע תהליכים מודרניים מבפנים ומבחוץ, המורכבות וקשיי ההתמודדות בלחיות ולגדל אדם חירש, הליכה עיוורת אחר "השבט" שלך ותכתיביו, תפלות פתאומיות בקיומנו שגורמת לנו ללכת אחורנית וגבולותיה של אהבה והתמסרות לאחר. "שבטים" מבצע קריאת כיוון לכיול רגשי עמוק ועומד על מקומנו בחברה.

גם אם בדרך הצגתו הנוכחית, המחזה מכסה יותר משהוא יכול לחשוף (ואינו ממריא עם הנושאים שהזכרתי לעיל, דברים שרק השתמעו וצלצלו מההצגה, אבל חשוב שייאמרו בצורה טוטאלית על במה) וההצגה עצמה מתנהלת בקצב מואץ וללא מרחב נשימה, זוהי הצגה חשובה שחורגת מגבולותיו של דיון על חוסר תקשורת ומתעלה לרמת יצירת אמנות, שבעצמה מפקפקת בכוחה של האמנות לפתור את הדילמות שלנו כשאנחנו פשוט לא מסוגלים לשוחח או להקשיב זה לזה, כי התרבות תיכשל אצל חסרי תרבות.

התרגום של שלמה מושקוביץ ותום אבני לא לגמרי נהיר במתכוון, עם הרבה זין וחרא שנאכלים מילולית וניסיון להחזיר אותנו למחוזותינו ולא להיאחז בשדות זרים, כי כל זה יכול לקרות אצלנו, ולמה שלא יקרה כשההסתכלות שלנו על אחרים היא כל כך ביקורתית?

ידידיה ויטל מגלם את בילי בהמון אינטליגנציה ומבלי רצון לבלוט, מסגל לעצמו חירשות פנימית עמוקה ומשכנע בכמיהתו בכל רגע ורגע. משחקו רגיש, מתבונן מהצד וגם מורד ומחפש את מקומו.

אגם רודברג, והפעם בתפקידה הראשון בתיאטרון רפרטוארי וכבוגרת של יורם לוינשטיין, כובשת במשיכתה הטבעית אל ההיגיון והשכל הישר. רודברג מהווה במשחקה כוח משמעותי, הנזקף לצדקת רוחה של המחזאית.

יעל לבנטל מצוינת בפגיעותה בתור בת', אם המשפחה, על אף שהמחזה מתיימר להציגה כבת חמישים (בת חמישים היא לא נראית, אך התפקיד מאוד הולם את כישוריה), ואילו יובל סגל נהדר מאין כמותו בתפקיד האב המושחז והכוחני, יורה את הפאנצ'ים שלו ומגן בקנאות דתית על דעתו. לורין מוסרי (רות, הבת הצעירה) העניקה את האדישות שהדרמה נזקקה לה ואור בן מלך הפציע בתור האח המודאג והמרחף.

אמיר לקנר שם ברקע מוזיקה קלאסית בשביל להעצים את ההלם התרבותי הביזארי, אורן דר הביא קימונואים יפניים ותלבושות יפות, עדי שימרוני האירה. אביבה גר ויהונתן שיוביץ הדריכו את השחקנים לדבר בשפת הסימנים, והצמד הראשי אכן מדבר ומלהטט בין השפות, מחפש תשובות לשאלות שאינן חד־משמעיות ותוהה מה יהיה עתידו.

לסיכום: חוויה תיאטרלית גדולה, תבואה מחזאית מהסוג שחייב להיראות כאן. מחזה-משל אוניברסלי על השבט שממנו באנו ושאליו אנו הולכים.

מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון כבר מזמן לא ראיתי הצגה שעשייתה מסחררת רעיונית וביצועית, שיש בה חדווה אמיתית של טירוף ושמכילה ביטוי כל כך נכון וכואב לניכור הדדי. שיחקו אותה בבית ליסין כשייבאו את "שבטים", עוד בחירה רפרטוארית חכמה של מחזה מהפכני בגישתו לשונה בחברה, הצגה מבורכת בנוף התיאטרון הרפרטוארי וסתם טקסט חריף שאומר שכולנו בעלי …

סיכום ביקורת

בחירת העורך: חוויה תיאטרלית גדולה

לסיכום : כבר מזמן לא ראיתי הצגה שעשייתה מסחררת רעיונית וביצועית, שיש בה חדווה אמיתית של טירוף ושמכילה ביטוי כל כך נכון וכואב לניכור הדדי

דירוג הגולשים: 0.9 ( 1 מדרגים)
0

על אופיר הלל

אופיר הלל
מבקר בתיאטרון - מגזין התרבות והתיאטרון של אופיר הלל

תגובה אחת

  1. תענוג! הצגה מעולה! :)

התגובה שלך

כתובת האימייל שלך תישאר חסויה. שדות המסומנים בכוכבית חובה *

*

Scroll To Top