ביקורות אחרונות
ראשי > Uncategorized > חגיגה של מלחמה: פסטיבל א-ז'אנר העשירי בתיאטרון תמונע

חגיגה של מלחמה: פסטיבל א-ז'אנר העשירי בתיאטרון תמונע

גיחתו העשירית של פסטיבל א-ז'אנר לתיאטרון תמונע בכותרת "מלחמה (ושלום)" הפגישה בין עולם תוכן לפירושיו השונים אצל קבוצות יוצרים שידעו לשכללו לכדי אמירה בימתית. כל מקבץ (נ"צ בלשון הפסטיבל) איגד עבודות גולמיות למקשה אחת. נקודות הציון בהן צפיתי השתייכו לכאן ועכשיו, היו חתרניות ומבשרות רעות והתפרשו בצורה רב משמעית, מורכבת ומערפלת.

"כרטיס לקרקס" מאת דפנה זילברג העלתה לבמה טקסט שאינו דרמטי – פרוטוקול ועדת הפנים בכנסת – במטרה להעניק לו פרספקטיבה שתאפשר להוציאו מקונטקסט פנימי של תמליל שיחה עבור אמירה בימתית רחבה יותר.

הישיבה הספציפית עוסקת, לפי התקציר, ב"כיווני הפעולה של מדינת ישראל בנוגע למסתננים" וזהו אכן "מופע על דיון ללא דיון, על דמוקרטיה שלאיש בה אין זכות דיבור ודינך נחרץ עוד לפני שפתחת את הפה". היא נערכת מחדש בביצוע שחקנים כח"כים המתדיינים ובשילוב קריאות ביניים (יחד עם תזכורות מחוקי היסוד), כשקהל הצופים זוכה להצצה אל "מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה הישראלית. העניין באירוע כזה, מעבר לעיתוי שלאחר הבחירות, מצוי בפרישת עמדות מהקשת הפוליטית בנוגע לבעיית העובדים הזרים. כשהטיעונים בלתי עניינים וההתלהמות היא נחלת הכלל, העיסוק הרציני בבעיה מהותית עולה בתוהו.

מעיין תורג'מן הייתה מירי רגב מצוינת. לא היה מדובר בחיקוי אלא בגילום דמותה לצורך ההתכנסות. נדב לאור היה גדעון סער ענייני שנזהר ממערבולת הלכלוך. התווכחו בנוגע למתקן "חולות" חמיס אלשייח, מיכל ויינברג, עדילי ליברמן, נתלי פיינשטיין ורמי קאשי. עצם העובדה שהדבר התרחש לא רחוק מהתחנה המרכזית העמיק את האבסורד שבדברים.

אירוע מעניין היה פתיחת האגף החדש במוזיאון "אזור מלחמה" על שם "צוק איתן", מיצג רב תחומי בהשראת המלחמה ההיא מהקיץ האחרון, אלו שנערכו לפניה ואלה שסביר להניח שעוד יבואו עלינו לטובה. יוצריו, דב אור-נר ועתליה ברנזבורג, מגישים אותו מדם לבם: שניהם תושבי קיבוץ חצור הנמצאים במרחק 30 קילומטרים מקו האש. דרך חוויתם הפרטית ותוך שימוש בהגחכה ככלי ליצירה בעלת אמת גדולה, הם הביאו פיסת משמעות מההווי המפוקפק של המלחמה עבור אזרחיה.

הצופים התבקשו להסתובב בחלל. מסביבם הוקרנו סרטים בסגנון "מחוברים" שברנזבורג צילמה בעת שהייתה במקלט, הוצגו יצירות סוריאליסטיות מעולם דיסטופי והתחולל טקס פרפורמטיבי, שם התייצבו צמד היוצרים-מבצעים: ברנזבורג הצעירה הייתה ליידי גאגא בחלוק מוזר ואור-נר הוותיק גילם את אוצר המוזיאון בד רנרוא, שאמנם היה דומה להיטלר אך הובהר שכל קשר מקרי בהחלט.

לאחר מילות פתיחה גאגא עטפה את רנרוא בצילון אלומיניום ולכרוך מעליו רצועת נייר. כשסיימה את העבודה החלה, למרבה ההפתעה, לקרב מבער אל רנרוא שכוסה כמומיה. אז הופיעו כתמים כחולים שיצרו הדפסים מעוטרים. רנרוא התמלא זעם הולך ומצטבר. הפעולה הזאת אמנם מופרכת מיסודה, אך המשחק הפיח בה משמעויות אנושיות. כשחילקה פיסות מהיריעה, היה זה כאילו בצעה אותן מליטרת הבשר האנושית. כך מרגיש האדם הפשוט שהוצב בעל כורחו במלחמה נוראה, הם התכוונו לומר. כואב ויפה.

"ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש"פ" מאת ובביצוע עינת ויצמן מביאה מציאות מדממת שזועקת לשינוי. ויצמן היא שחקנית ואקטיביסטית מהשמאל שהותקפה במלחמה האחרונה על רקע דעותיה. עבודתה מציגה וידויים פרטיים מאוד ומגוללת את מהלך התרת דמה באמצעות הקראת השמצות מכוערות שנכתבו עליה כלשונן.

שתי עבודות דומות-שונות הן "דיונות" מבית ענת ארבל ומורן אביב ו"שיר הרס עצמי" של אסנת קלנר ואילנה בלסן. בשתיהן מתנהל משא ומתן נשי – בעבודה הראשונה בין ארבל לאביב ש"מחנכות מחדש" זו את זו; בעבודה השנייה בין בלסן העוצמתית לקהל ההמום -מלחמת שליטה מהפכת יוצרות בין כובש לנכבש. שתיהן נותרו חסרות פשר, אך הותירו משקע.

מצמד עבודות שניסו להתחמק מהסברים כובלים, A Guide To A Just Danceמאת גיא ברנרד רייכמן מהווה לקסיקון תנועתי מתוך החוק הבינלאומי והתבניות המקובלות למחול, המבוצעת כרגע מהאות A עד P. השותפים-מבצעים (משי אולינקי, עמית טינה, דפנה הורנצ'יק, אריאל הכהן ושירי פרלמוטר) המחישו מושגים קשים להפשטה כרצח עם, לינץ', כוח עליון, שבויי מלחמה ועוד בעזרת משחקי כליאה ואלימות שהיטיבו להציג פרשנות מעיקה לרצף המילוני-חוקי-תנועתי.

"בוקה ומבוקה ומבולקה" (אופק שמר ועדה רימון) הוא סרט אנימציה מבריק שמתמצת חוויית ישראליות מודרנית. באמצעות שימוש בסמלים אהובים נוצר עולם מפחיד בכחול ולבן המציג את תחלואי החברה לצד קסמה. מעורר מחשבה ועשוי בחוכמה.

יצירות שקשה לחוות עליהן דעה בתצורתן הנוכחית הן "העמותה להנצחה גמישה" (גיא קניגשטיין בהרצאה אודות גוף פיקטיבי המגמיש את הזיכרון), "שלום ומלחמה – טקס פירוש התניית אללה הו אכבר" (סמדר יערון מחוללת לקול המואזין ומשנה את תדמיתו מרעש מאיים לזעקת חופש) ו"סמינר לפיתוח מלחמה" (דניאל יהל במלחמה יש מאין).

נקודת הציון הרביעית הייתה "בית הבליעה" של טליה הופמן, עפרי עומר, איילת הלפרן ומיה אלרן, סעודת תיאטרון שחיברה בין כיבוש שטחים לכבישת מזון. מלכתחילה היה ברור שנצפה באירוע קונספטואלי: אקספרימנט קונספירטיבי שאינו ארוחה או הצגה "רגילה". הרעיון לספר סיפורים תיאולוגיים על "אמנות הכיבוש" תוך חגיגה של המושג ומשמעויותיו לא עבר במלואו, אבל השביע חיך וחולל הנאה פרועה.

במקביל להגשת המנות הכבושות חלחלה תיאוריה שמחברת בין הכובשים הגדולים בהיסטוריה, מיומנות הכבישה והסכסוך הישראלי-פלסטיני. משפטים כמו "ברגע שכבשנו, אין דרך חזרה" ו"הכבישה אינה מותירה חמצן לנכבשים" הדהדו אמירה פוליטית, אך לא היה מדובר במניפסט אלא בארוחה אמנותית ייחודית. נותר רק לאכול את הלב תרתי משמע, לשבוע מארוחה רעיונית וממשית ולהקשיב לרציונל שמאחורי המופע.

לסיכום: פסטיבל מגניב ובלתי שגרתי בעליל. יצירה נוקבת ולוחמת.

בתמונות: דפנה זילברג, עינת ויצמן וגיא ברנרד רייכמן. צילום: גדי דגון

התגובה שלך

כתובת האימייל שלך תישאר חסויה. שדות המסומנים בכוכבית חובה *

*

Scroll To Top