ביקורות אחרונות
ראשי > Uncategorized > כשראש העיר מתחיל לשיר: חג המחזמר בבת-ים

כשראש העיר מתחיל לשיר: חג המחזמר בבת-ים

מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון

הבמאי אורי פסטר ששב לאחרונה לעבוד בארץ לאחר עבודה מסביב לגלובוס מזדעם, ובצדק, כמי שביים כל כך הרבה מחזות זמר ונחשב לאבי מופעי החנוכה ומופעי הבידור של ימינו, שאין לנו מחזות זמר מקוריים, חדשים ושההיצע של מחזות הזמר בארץ נמצא בתווך שבין "קזבלן" מלפני ארבעים שנה ל-"גבירתי הנאווה" המיובא. פסטר הרים בשיתוף עם עיריית בת-ים את פסטיבל "חג המחזמר המקורי", יוזמה שהציבור הוזמן לחוות השבוע ולראשונה, בימי החנוכה, ולזכות לארבעה מחזות זמר מקוריים המועלים בבכורה עולמית, אמנם בביצוע קונצרטנטי ולא בביצוע מלא, בהיכל התרבות המרשים שבעיר. צפיתי בשלוש הפקות מתוך הארבע שהוצעו השבוע, והרי רשמיי:

נמר של נייר: "כלה על הנייר"

המחזמר שפתח את הפסטיבל הסתמן כצועד על קרקע בטוחה: המחזאית נאוה סמל אוהבת את השפה העברית אהבת נפש, דניאל סלומון הוא יוצר, מלחין ומבצע בחסד וצדי צרפתי הבמאי הוא אבי מחזות הזמר בישראל. סמל לקחה סיפור היסטורי (או שמא שאלה ופיתחה כיד הדמיון אנקדוטות ממנו) ופיתחה ממנו עלילה שכבר התפרסמה בספרה "אשה על הנייר" מ-1997. תופעת הנישואים הפיקטיביים בתקופת המנדט רווחה, כיוון שהבריטים בחנו בדקדקנות כל אשרת עלייה ולא כולם היו יכולים לקבל סרטיפיקט, דהיינו – אישור הכניסה לארץ. לכן הנישואים הפיקטיביים רווחו, במטרה להכניס לארץ את שני בני הזוג או אחד מהם.

קל להבין למה יוצרים מסתקרנים לעסוק בנישואי הסרטיפיקט וביחסים בין שני אנשים שהופכים בשניות מזרים גמורים לזוג נשוי ואחר כך לזוג גרוש. הכל נעשה מטעמי אהבת המולדת והרצון לעלות אליה. הלל מיטלפונקט פתח את מחזהו "אז בפראג" שמועלה בבית ליסין, בתקרית של היריון לא רצוי מאשתו הפיקטיבית של הגיבור, תוצאה של לילה לא צפוי שמשפיע על המשך המחזה. "כלה על הנייר" בוחן התאהבות בין השניים שנישאו "על הנייר" ומכורח הציונות שהיא הדבק המחבר. אם סיפור ההתאהבות שחורג מהכללים הנהוגים לא מספיק מפתיע, הרי שסמל הוסיפה שני אחים ערביים שהם "כמו משפחה" לנער עוזיק שמלווה את הסיפור, אחי החתן ששמו אימרי, וגם סיפור התאהבות של קצין בריטי וג`נטלמן באותה כלה על הנייר שחלמה חלומות אהבה מנייר כשבעלה הלך לשאת אישה פיקטיבית נוספת כפי שהתחייב ואותה הפיקטיבית – מסרבת להעניק לאימרי גט ולסיים את הסיפור.

סמל יצרה סלט שמתובל בעלילות משנה מוזרות ולא אמינות (הזוי לראות על הבמה יחסי ידידות, שכנות ומסחר קרובים בין יהודים וערבים בפלשתינה של המנדט הבריטי ואולי במקור הספרותי העניין עבד טוב יותר) ותיבלה במסרים פשטניים של אחווה, שלום וסלאם לכל עבר. המחזה כמחזה שוקע בנהרות של קיטש ומכיל אי הגיונות. יש לחזור ולומר שמדובר בביצוע קונצרטנטי ושבהעלאה ראשונית וניסיונית כפי שמציע הפסטיבל אין הבטחה למחזמר חף מבעיות ולמרות זאת – מצדי צרפתי ציפיתי ליותר. הקורוס, למען הדוגמה, איכזב.

דניאל סלומון כתב מוזיקה קלילה וערבה, חיננית מאוד, שבולטים בה השירים המרגשים "מקודשת מקודשת, עוד מעט מגורשת" ו-"איך נרדים ילדים" (שמות שמתבססים על מילות השירים משמיעה כי לא הייתה דרך לדעת את שמות השירים). צלילי הכינור, רחש נקישות עדינות על תוף ולנגינת הפסנתר העוטפת בלטו בהרכב הסימפוני העשיר, בניצוח מלא החיים של קרין בן יוסף.

אגם רודברג, בוגרת טרייה של יורם לוינשטיין שזהו תפקידה הראשון על במה מקצועית, בנתה דמות עדינה ומדויקת, שמכלול התחושות שלה ובנוסף קול הפעמונים, הפכו אותה לכוכבת הערב כאנה המיוסרת. ארז רגב ניצב טמיר וחסון כחתן אימרי. תקלה טכנית מנעה לשמוע את מלוא קולו. לצידם, תימור כהן, שסיימה לפני שנה או שנתיים את יורם לוינשטיין ומעצבת בחן רב, אולי אפילו בקסם קולנועי ומבלי להיסחף, את הדמות של הכלה השנייה, העקשנית והקומית טומקה גרינבוים.

מייקל הרפז שיחק ושר מצוין את מייג`ור פארקר הנדיב ומלא הצ`ארם, שמצטט לאנה את שייקספיר וקורא לה ליידי אן (אזכור לליידי אן מריצ`רד השלישי) והנער אביב זלישינסקי חביב כעוזיק אוהב הצילום. סהר בדישי ומוחמד התעלו על הדמויות הסטראוטיפיות והקריקטוריות של מחמוד ופאטמה במשחק כובש ובדישי חשף שירה מצוינת במבטא ערבי אמין.

לסיכום: נאוה סמל רוצה ליטול את הנשקים בנשיקות ועל מנת לעשות זאת – המחזמר עם הפוטנציאל צריך לחזור לחדר החזרות.

"כלה על הנייר"

מחזמר גדול מהחיים: "בדידותו של אדם"

"בדידותו של אדם" משייך לתחום מחזות הזמר הגדולים מהחיים. מחזמר בסגנון אופראי, עם קולות גדולים וסיפור גדול אשר כמעט כולו מושר הוא משימה שאפתנית מאוד הדורשת דיוק, מיומנות וכשרונות יוצאי דופן. אורי פסטר כינה את המחזמר "עלובי החיים הישראלי" כשהודה ליוצרים בתום המופע. האם ההשוואה למחזמר שהוא ממחזות הזמר הטובים והחשובים ביותר ניתנה ולא לחינם?

מה מחבר בין "עלובי החיים" ו-"בדידותו של אדם"? ראשית, ההשראה שלקח המחזאי מאור כהן כשהחליט לעסוק בנושאים של אשמה וחרטה, כאב ומחאה חברתית. זהו סיפורו של בחור יהודי בשם אדם שנגזר עליו לשבת עשרים שנה תחת סורג ובריח בלא עוול בכפו (בדיוק כמו ז`אן ולז`אן) ובמקביל הוא מתענה על אהבתו האסורה וגעגועיו לאדריאן הגרמנייה, שאביה הפוליטיקאי אסר עליהם להתרועע. כהן אף שאל את הסולו המפורסם "חלום חלמתי" ששרה פנטין האומללה שהידרדרה לזנות ומסרה את בתה בלית ברירה ושם בפיה של מרתה, דודתו של אדם שבעלה נרצח, את הסולו "סיפור חיי" (שתוכלו להאזין לו כאן שוב ושוב) בהשראתה ובביצוע המדהים, לא פחות, של חני דינור.

שיר רודף שיר ומילה נושאת עמה מקצב אחר, שאין לדעת מהו. המחזמר הזה בורך במוזיקה משובחת שכתבו כהן ועדי דרוקר, מוזיקאים בעיסוקם. המבצעים מביאים את העושר המוזיקלי הזה לכדי התעלות ובעיקר ליאור ורוצלבסקי, גיל אלון, דדי זהר בתפקיד הראשי של אדם ואורי הוכמן עם להקת שחקנים וזמרים נפלאים שחשוב לי לציין אחד אחד: איתמר זהר, תמר שטיין, דן ויינשטוק, לירן קנטרוביץ`, טל דנינו, אלעד פרץ, מאור גרינר ויפעת מאור והילדים אמה שניר, גיא רייפמן וניר פרץ.

גם אם האלמנטים החברתיים במחזמר הזה וכל עלילת המחאה של מעמד הפועלים המנוצל לא נגעו באמת כפי שמחאת הסטונדנטים יפי הבלורית והתואר נוגעת ללב ב-"עלובי החיים" וגם אם דמותו של אדם מעט נשכחה ונבלעה, המחזמר הזה צריך בסך הכל קצת פיתוח בשביל לעלות בתיאטרון רפרטוארי והוא ראוי לזה מאוד, בזכות המילים הנכונות והצהרת הכוונות של כהן, דרוקר והבמאי איקה זהר.

לסיכום: "בדידותו של אדם" הוא ניצחון גדול. איכות מענגת, שחקנים-זמרים בחסד ותזמורת מרתקת ומסעירה בניצוח המיומן של ארז טל. כל רגע הוא תענוג. בעל הפוטנציאל הגדול ביותר ממחזות הזמר שהועלו בפסטיבל והלוואי שיזכה להציג לאחריו. מגיע לנו מחזמר כזה!

"בדידותו של אדם"

לילה לא שקט: "זרעים רעים"

מדובר במחזמר רוק פרוע וצעיר, שמתעד את הטרגדיה של הזוגיות המודרנית תמונה אחר תמונה, כשדמויות לא מזוהות מהמין הנשי, ספק זונות, ספק קול מצפון, מלוות את הקול הפנימי שלו ושלה וממלאות את תפקיד המקהלה מהטרגדיה היוונית. צלילי המוזיקה שכתב אפי שושני עגומים, ויוצרים הרמוניה לא שקטה של תופים רועמים, גיטרה חשמלית, הקלטות וסימפולים כשהתזמורת בניצוחה של קרין בן יוסף השתעממה לפרקים.

מחזמר אפל שכתב גל אפק נותן נקודת מבט רבת פנים ורבת תהיות, אבסורדית-פילוסופית-מתוחכמת-סקסית, ליחסים בין גבר לאישה, זרע הפורענות של קיד, נהג אוטובוס מובטל המשתקע בבית זוגתו מטעמים כלכליים ומבלי להביע רגשות החוצה את סף השפיות מרגע לרגע בגלל משולש רומנטי אבוד מראש, כשתחילתו בחזרתה ברעש וצלצולים של האחות התאומה של בייב, הרקדנית הפתיינית סיס, לביתן המשותף ואו-אז מתחיל לו משחק מטורף של אהבה ופיתוי במעין מערבולת רגשות טוטאלית שבסופו כבר לא נותר את מה להציל.

אייל שכטר, הזכור מימיו כסולן בלהקת "אבטיפוס" המיתולוגית, מקבל הזדמנות לעצב את הגבריות החבוטה והשבורה, הכנועה והעייפה ומחזיק את ההצגה בנוכחותו הגברית הכנועה, המפויסת, המתחרטת. שתי נשים משחקות בו כמריונטה, במפגן כוח נשי של רעות פיש האנרגטית בתפקיד בייב ועינב בר-לוי הנוצצת, המפתה והסוערת, שלא ניתן להוריד ממנה את העיניים בתפקיד סיס. תומכות במפגן הבימתי הסמלי שביים רן שחף שש שחקניות צעירות כאנסמבל חי ובועט. התלבושות של דלית ענבר ונמרוד עדן היו טובות.

לסיכום: יש עוד על מה לעבוד אך בסך הכל – היוצרים יצרו מפגן בימתי עמוק, מורכב ויפה מאוד.

"זרעים רעים"

אם כן, פסטיבל "חג המחזמר" הראשון הוא יוזמה ראויה שכבר בשנתה הראשונה הצליחה להפתיע, ולסחוף אנשי תעשייה שהגיעו בהמוניהם כמו גם צופים בכל הגילאים. בראבו לסימפונט רעננה שנגניה, מנצחיה ואנשיה לקחו חלק פעיל מאוד בהפקת הפסטיבל והוכיחו את מקומה הטבעי של התזמורת על הבמה, בראבו למבצעים שהצליחו להפתיע גם אותי ונתראה בשנה הבאה, בתקווה גדולה שהמחזמרים שהועלו כאן ימצאו את דרכם לתיאטראות השונים. גם ראש עיריית בת ים, שלומי לחיאני, התחיל לשיר ועמד על רגליו…

התגובה שלך

כתובת האימייל שלך תישאר חסויה. שדות המסומנים בכוכבית חובה *

*

Scroll To Top