ביקורות אחרונות
ראשי > תיאטרון גשר > נקמה מתוקה מדי: "אותלו" בתיאטרון גשר
נקמה מתוקה מדי: "אותלו" בתיאטרון גשר

נקמה מתוקה מדי: "אותלו" בתיאטרון גשר

מיכאל קרמנקו עיצב ל"אותלו" תפאורת מזח שבלבה יריעת בד דינמית המסתחררת כקורת גג, מסך מטשטש, מפרשית ומטפחת. אלה הם שימושים חזותיים הדומים להצגה עצמה: רצף עליות ומורדות, שיאים ונפילות, סערות ודעיכות, שתיקות וצעקות. לאחר "הנפש הטובה מסצ'ואן" מרהיבה אך מגומגמת, גשר מעלה לראשונה טרגדיה שייקספירית. גם ללא יראת הקודש הטבעית בהתמודדות עם חומר שכזה, ניכר שההתמודדות עמו – על הבמה ובחדר החזרות – הייתה מיוחדת. יוכיחו זאת מהלכי העלילה שמתגוללים בהצלחה, התרגום הנהיר (דורי פרנס) והמסרים שההפקה מהדהדת מתחת לפני השטח.

המחזה, בן 410 לערך, נחשב לאחד הסיפורים החזקים שסופרו אי פעם: אותלו, מצביא דגול ממוצא מורי (כושי-צפון אפריקאי שהשתלב בחברה הונציאנית) ממנה סגן ונישא לעלמת חן מקומית, בחירות שלא רק שאינן עוברות בשתיקה אלא יוצרות מתח מרובד: יאגו, חברו לקרב, מתקומם שקאסיו הצעיר הועדף על פניו למילוי התפקיד; ברבאנציו, אבי דסדמונה וחותנו לעתיד, כועס שסוס ערבי לקח את כבשתו. עד כה נמצאים במלאי התבוללות, גזענות, רגשי נחיתות, חוסר השלמה ושנאה יוקדת.

יאגו, בעזרתן של דמויות משנה, מתת אהבה וקנאה משתוללת, רוקם מזימת בגידה מסואבת שנועדה להעלות חמת מפקדו ולערער הנחות עבודה כמו אמון, התמסרות וברית דמים. מכאן ואילך האימה והכבוד נמהלים במרקחת קטלנית והמעשים שננקטים חונקים תרתי משמע. הכל מוכר למדי, נוסה אלפי פעמים ותלוי לגמרי בעיני המתבונן, כך שנושאים בוערים אז כיום אכן גורמים לגלות מחדש שהעולם לא מתחלק לשחור ולבן, כמאמר התקציר.

הפקה טובה של "אותלו" לא באמת צריכה להוכיח משהו למישהו. קריינדלין נאמנה בבימוייה לאסכולה שתציג את המקור כהלכתו ולזו שתעדיף להתבונן בקלאסיקה ברעננות, אבל מרוב הליכה בין הטיפות קשה להבדיל בין העיקר לטפל. דמות הזונת המזמרת ביאנקה (רות רסיוק בשמחת חיים מידבקת) ממחישה שישנן קריצות לצופים שראוי לאמץ ויש סטייה מוגזמת מהעניין עצמו. עם שאר השחקנים נהגה בפינטצה ולעושים במלאכה (קרמנקו, סטפניה גראורוגקייטה על התלבושות, איגור קפוסטין בתאורה המסמאת, יובל ינאי בעריכת המוזיקה, יחזקאל לזרוב הכוריאוגרף ומיכאל וייסבורד על הסאונד המצוין) נתנה מרחב עשייה, למרות חוסר אחידות רעיוני-ביצועי בשני המקרים.

מיקי לאון נהדר כאותלו: קנאתו משדרת חיות, שינויי תודעתו ותעצומות נפשו מחלחלים אל הקהל והרפיסות שלו נוקבת. בר שדה כדסדמונה נעימה ורגישה, אבל בוסרית. ישראל (סשה) דמידוב הוא יאגו נכלולי מאוד, מניפולטור מהשורה הראשונה, שמטמטם בקסמו ומשקר ביושרו. ליליאן רות כאמיליה אשת יאגו נפלאה בתמונה האחרונה. הנרי דוד כקאסיו, גלעד קלטר כברבאנציו, אורי יניב כרודריגו (שמשום מה הוחזר בתשובה) ובוריס אחנוב כדוכס ונציה אמינים ומיומנים.

לסיכום: בעייתי, ראוי לליטוש ונטול איזון. הצפייה בכל זאת חשובה ומומלצת.

התגובה שלך

כתובת האימייל שלך תישאר חסויה. שדות המסומנים בכוכבית חובה *

*

Scroll To Top