ביקורות אחרונות
ראשי > Uncategorized > עבר מתוק: "סיפור ישן-חדש" בבית ליסין
עבר מתוק: "סיפור ישן-חדש" בבית ליסין

עבר מתוק: "סיפור ישן-חדש" בבית ליסין

מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון – בשיתוף Resh, מיזם הכתיבה של הנוער בישראל

מצאתי אחלה טיימינג לקרוא את קובץ הסיפורים "המחוננים" מאת אסף צפור. "בתיאטרון" מספר על חבורת שחקנים צעירים שמאסו בשיטה ומתבצרים באולם הteaאטרון. "שמתם לב פעם כמה הצגות בתיאטרון הישראלי הן על צעירים שפוגשים מישהו מבוגר שהפגישה איתו משנה את חייהם?", שואלים שם, ודי בצדק, כי סיפורי חניכה זוכים כאן לחיבוק דב ונהפכים לשלאגרים. "הקהל של הזקנים מת על זה. אם אתם רוצים לכתוב מחזה שיצליח בארץ – תכתבו אחד כזה".

מה שהיה אמור להיות סידור טוב לבחורצ`יק מתוסבך ופתרון נוח להפגת הבדידות אצל קשישה ערירית, מקבל לפתע טוויסט מוזר בעלילה: הוא רוצה להתגבר על משבר הספר השני, והיא רוצה להמשיך את שגרת חייה המשמימה ולצרף את קרוב־רחוק המשפחה לחגיגה, אבל מי אמר שרצונות נולדו כדי לשבת זה עם זה? ההפך הוא הנכון, ולכו תדעו מה ילד יום. "בתיאטרון" זה היה עובד לא רע, אבל במציאות ניכרת העזה ונמצא ביצוע שמפקיעים את ההצגה מהתבנית. גם זה משהו, לא?
המקרה של "סיפור ישן-חדש" הוליד פירות חדשים בדמות מפגש סטרילי ואנושי מאוד, בין שני עולמות מקוטבים לגמרי, שמקבל פרופורציות חדשות ומופרכות. לכאורה לא קורה שם הרבה, אך מה שכן קורה נע סביב קשת רחבה של רגשות ומצבים, כזאת שתעניין גם את אחרון הציניקנים.
מריה היא ניצולת שואה פולנית שחייה בגפה במה שמכנים בטטיאנה הופמנית "עיירה ציורית" ונידחת, המעבירה את זמנה בצפייה בטוק-שואוז ובמענה לשיחות טלמרקטינג בלתי פוסקות של "עיוורים מזויפים", כדבריה. דיוויד בא אליה מאמריקה לניקוי ראש ולשכתוב של ספרו בראש שקט.  אך איזה שקט ואיזה נעליים – הדודה החביבה מטרידה את מנוחתו, ועושה זאת בהרבה חן. אט־אט שניהם נפתחים ומתפתחים, פוגשים זה בעולמו של האחר ונוגעים בזרות ובמוזרות של חייהם הזערוריים.
לגילוי מצטרף ידידה זנון, נהג מונית ושתיין לא קטן, שמדבר רק פולנית. מריה מדברת עמו בשפתו, ועל הדרך משוחחת גם עם דיוויד, שמצדו לא מבין מילה בפולנית. בתכנייה מציינים ש"פולנית שפה קשה" וש"דוברי פולנית נאלצים להפנים את הקשיים של שפתם… בטרם יוכלו ללהטט בה בגיל 16". לא אתווכח, רק אציין שההצגה של בית ליסין שומרת על השיחות בפולנית, ואפילו מציגה אותן, רחמנא ליצלן, בלי כתוביות או תרגום בגוף הסרט, כששוב מתגלית כאן חריגה מהמסגרת המוכרת.
ג`סי אייזנברג, שכבר יודע דבר או שניים על איגרא רמא ובירא עמיקתא של צעירים שאפתניים כמי שגילם את מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית", בחר להתעסק דווקא במיקרו ולחדור לעומקם הסנטימנטלי של הדברים במחזה שמדבר על דיאלוג בין אנשים ובקשר בין הדורות, ולא רק מעניק הסתכלות צעירה ומשוחררת על השואה ושרידיה – כמו ברגע שבו דיוויד מבקש ממריה ש"תעשה את זה לייט": העולם הישן שממנו באה מתכוון לlight, דהיינו אור, כשהוא מבקש לשמוע את הסיפור משם בגרסתו הרזה, המקוצרת, שאולי גם תספק לו השראה.
אלו הן תשעים דקות של תיאטרון טוב, בזכותם המלאה של המתרגם דורי פרנס (אשר שרבב עוויתות דיבור וחידודי לצון מקסימים למריה), הבמאי אבישי מילשטיין, ואיך לא – בזכות שלושה שחקנים נהדרים, שמסגננים את התפקידים הכתובים והופכים אותם לשלהם: לאורה ריבלין מבצעת תפקיד מופתי כאישה פרועת המחשבה הזו, חתיכת טיפוס גונב הצגה ושובה לב, ואילו ויטלי פרידלנד הוא עזר כנגדה, שמדייק להמחיש זעם גדול, תחכום והבנה. רפי תבור עושה תפקיד עסיסי במיוחד מהדמות האפיזודית של זנון.
והכל, בסך הכל, מצחיק ומרגש ועושה משהו בלב.
צילום: גדי דגון.

התגובה שלך

כתובת האימייל שלך תישאר חסויה. שדות המסומנים בכוכבית חובה *

*

Scroll To Top