ביקורות אחרונות
ראשי > Uncategorized > ריקוד שחודר ללב: "לרקוד עם אבא" בתיאטרון העברי
ריקוד שחודר ללב: "לרקוד עם אבא" בתיאטרון העברי

ריקוד שחודר ללב: "לרקוד עם אבא" בתיאטרון העברי

מאת אופיר הלל, מבקר בתיאטרון

קורה שדברים הולכים יחדיו כל כך טוב, ויוצרים חיבור אינטגרלי וחסר מאמץ עד כדי שמתעוררת השאלה איך לא חשבו על זה קודם. "לרקוד עם אבא" הוא תוצר שהחל בטקסט של איציק ויינגרטן (שגם יצא כספר בהוצאת ידיעות ספרים) והפך להצגת יחיד בה הוא ביים את עצמו, שאיתה זכה בפסטיבל התיאטרונטו ובפרסים מסביב לעולם ובמידה לא פחותה יצרה חוויה אישית ורגישה בלב צופיה.

אם תשאלו את הנער החריג והמיוחד במינו מיכאל, גיבור המונודרמה, הוא ודאי לא יחשיב עצמו בתור גיבור. מי שכן יחשיב אותו ככזה על ההתמודדות שלו עם תלאות החברה והשגרה, הוא אביו הרקדן שאוהב אותו אהבת נפש ומתמסר לגידולו כשאמו נוטשת את הקן המשפחתי עם לידתו. בצורה יוצאת מן הכלל מסופר סיפור אמיץ, כואב, פיוטי ועשיר בדמיון ובמחשבות הפנימיות של הנער החרד, עד לטרגדיה שמעצבת אותו סופית.

בחלוף שני עשורים מההישג הראשוני של ויינגרטן, הגרסה האחרת והעדכנית של "התיאטרון העברי" נושאת עמה זיק. במודע לעולם ומלואו הנדיר באמת שנוצר במפגש בין השחקן לקהל ולא יסולא בפז, החליט הבמאי והמעבד גדי צדקה לפתוח את המונודרמה שמזמנת בטבעיות העמקה ובנייה מחדש שלה, לדרמה קטנה אבל גדולה, למשולש ששלוש צלעות בו מן הסתם: האב, הבן וסוג של רוח קודש בדמות בת זוגו של האב שרוקדת-לא רוקדת עמו ומכונה "החמקנית" בהוויה המשעשעת של השניים.

בדבר הדגשת מוטיב המחול מעצם משמעותו בפסיפס חייהם העדין של האב והבן, הדימוי המתבקש הוא של בן אובד השב להוריו. ההחלטה לתת דרור לשפת הגוף לצד המילים עצמן, לבאר וללוות את הטקסט באמצעות כוריאוגרפיה ולמקם את ההתרחשות בסטודיו לריקוד – היא לא פחות מגאונית, רעיון שהיה רק עניין של זמן עד שמישהו יעלה עליו.

השוני מהמקור, המתבטא בנתינת הפנים והקול לשתי הדמיות שהיו ממילא דומיננטיות במונודרמה כך שישתלבו עם הקיים וייצרו דיאלוגים שכבר הוטמעו בסיפורו של הנער והוספת תנועה על הבמה, מכיל פעולה של פתיחה והרחבה ויוצר את הזיק הקטן ששמו תיאטרון של חסד ואמת בהתגלמותו, המפיץ מאושרו ועושרו לכל עבר.

צדקה מצייר את מערכת היחסים של הבן האבוד שמחפש את עצמו והאב המחפש את מקומו כפצע שותת, בתבונה רבה וברגישות, ובכלל סף הריגוש הקיים בהפקה זו הוא אדיר. ההתגלות המחודשת לנס האמנותי של ויינגרטן, זימנה התגלות מחודשת ופרשנות אחרת למתחולל. הריקוד למשל, חרט עולם ומלואו של הווית חיים, וטמן מסרים על הקשר בין האב והבן, האב והחמקנית, דימוי גופו ומכשוליו של הבן, על "ריקודים שחייבים להירקד" ואלה שלא.

בכוחות נפש שבל ישוערו מגלם את הנער צחי זאב לוק, בוגר טרי של בית צבי. בעמידות מוחלטת לכל שהטבע מזמן לו ובמלוא החיות הוא יוצר דמות שבלתי אפשרי שלא להתאהב בה; נוכחותו הגמלונית יוצרת דמות מלאה בהפנמה ויושר לב, יחד עם טון ושטף הדיבור שסיגל והגוף הרופס שמנסה להשתחרר.

עופר עמרם הוא גם האב וגם כוריאוגרף ההצגה. רעיון המחול עובד חרף "צעדים פשוטים שיהדהדו בוריאציות שונות לאורך העבודה", תנועות דינמיות ופתוחות; פתיחות שהחיל בדמות האב בצורה מצוינת.

את החמקנית מגלמת שרה קרפ. הדמות שעוצבה מאפס חשה בתחילה סלידה מהתנהגותו של הבן (ולכן קרפ הייתה קרירה ומאוימת) ובהמשך פרחה והתעצמה (והשחקנית הרב-גונית שידרה קסם במפגשיה הבאים עם הנער, כשהבינה שהאיום איננו איום).

מדובר בשלושה שחקנים שהם רקדנים לכל דבר. הליטוש וההעמקה בעבודתם הושגו באמצעות מדריכת השחקנים פנינה ברט. הרבה מאוד זמן לא ראיתי צוות שחקנים כ"כ מגויס, קשוב ועדין. בנו פרידל עיצב תפאורת סטודיו איטימית וחיה והאיר אותה באלומות נבונות ומקסימות. אנטוני הגרטי אחראי על הפסקול הסנטימנטלי וההולם.

לסיכום: הצגה שאוחזת חזק ולא מרפה, טעונה במטען רגשי קוטבי. המונודרמה הפכה לטריו בצורה נפלאה. רק שבחים ותקווה שההצגה תיחשף לקהלים רבים ככל האפשר.

 

צילום: נורית מוזס.

התגובה שלך

כתובת האימייל שלך תישאר חסויה. שדות המסומנים בכוכבית חובה *

*

Scroll To Top